ענת, ענת, ענת

ענת, ענת, ענת,
כמה ארס בבחורה אחת.
את הטֶרֶף אל הספסל מזמינה,
בדיבורי סחור סחור מתחילה,
שואלת : "מה שלומך ומה נשמע?",
ואז מכווצת שפתיים, מעקמת שפה,
לופתת את הקרבן ומילים יורה,
תוך הנעת ידיים, נהמה ונשיפה :
"את ככה וככה, את מבינה, מאמא?!"

עוד הקרבן מנסה להשחיל מילה,
ענת מכווצת עיניים ויורה למטרה,
בשטף דיבור, בדימויים ובשפה גבוהה,
ענת ממשיכה את ההרעלה.
כותשת את הניצב מולה,
מסובבת את הסכין בתוך הגופה,
ועושה וידוא הריגה.

מאשימה את לבנה במשחק למצלמה,
ובמשיכת זמן עֶצֶב למען ההצגה,
בעוד השחקנית הראשית היא בעצמה,
כי איך תבלוט ענת בין כולם,
אם לא תוריד שוב ושוב את ערכם ?!
הרי היא "האמיתית", "הטובה" והמשכילה,
וכל הזמן מתהדרת : "הכל אני רואה,  הכל אני רואה".

אז מה אם לעיתים קרובות היא שיכורה,
צורחת, צועקת ומתנהגת גרוע הבחורה,
אוי, טאטע, מזל שדנה רן ממנה ניצלה...
ענת, לעיתים, כל כך מטושטשת,
עד כי למיטתו של יניב בלילה נכנסת,
עד כדי כך הבחורה מבולבלת .

ולאחר שהיא באחרים חיצים יורה,
היא עוד מתלוננת שהכניסו אותה למועקה.
אז, ענת, ענת, ענת, דעי לך גברת,
שהתנהגותך אי נוחות רבה מעוררת,
כי אַתְּ, ענת, רק על רגשותייך חושבת,
את חסרת התחשבות בתחושות של אחר ואחרת,
ראשית וקודם לכל - אֶת עצמך שִפטי,
אֶת אישיותך ומניעייך נתחי ובִדקי
ואל קרבייך שלך עמוק היכנסי
בטרם אֶת האחרים אַתְּ קוטלת !